התקשר

מאמרים

איך נפרדים מאכילה רגשית?

"כשאני עצבנית אני מאבדת שליטה, האוטומט שלי זה ללכת למטבח" "ולא רק כשאני עצבנית. גם כשאני משועממת, עצובה, מודאגת, בודדה, לחוצה וגם כשאני שמחה, בקיצור, כל רגש לוקח אותי לאוכל"

"ואז אני מתחרטת וכועסת על עצמי שאכלתי, ואוכלת עוד יותר עד שאני מרגישה מלאה"

אלו שני המאפיינים העיקריים של אכילה רגשית:

  •      התגובה האוטומטית שמחברת בין רגש לאכילה
  •    חרטה, רגשות אשם, כעס שמובילים לאכילה נוספת

 

כשניגשים לפצח את דפוס האכילה הרגשית חשוב מכל להבין שהשיחה על אכילה רגשית היא לא על האכילה. היא על הרגשות: מה קורה לי כשאני מרגישה רגשות שלא נעימים לי? איך אני מנהלת את הרגשות שלי? ואיך זה מתקשר עם אוכל?

אז ככה...בואו ניזכר קצת מה היה כשהיינו ילדים? כשקבלנו מכה, נעלבנו, התעצבנו, הורינו היקרים, מתוך אהבתם אלינו והרצון שלהן לגונן עלינו מפני סבל וכאב, הבריחו אותנו במהירות מכל חוויה "שלילית". למי מאיתנו לא אמרו: "אל תבכה חמוד, לא קרה כלום, קח ביסקויט"

מוכר? 

וכך, אנחנו מתבגרים וכשכואב לנו אנחנו לא בוכים, אלא לוקחים ביסקויט. או חומוס. או גלידה או סתם וופלים לא שווים, או מכל הבא ליד – מלוח וחריף ומתוק...

וכשסתם לחוץ לנו, מתוח, עמוס, אנחנו מחפשים לברוח משם, לא להרגיש, לא להיות במקום הלא נעים הזה, יש הבורחים לעישון, יש הבורחים לאלכוהול, יש הבורחים לאוכל ועוד ועוד.

אולי גם אנחנו, כהורים, ממשיכים לתת אהבה דרך האוכל, להביע דאגה דרך האוכל, להיות אמא טובה, אבא טוב, לפנק, לגונן – עם אוכל.

כי החיבור האוטומטי, התגובתי בין רגש לאוכל טבוע בנו מילדות, אצל מי יותר או מי פחות, תלוי בבית שגדלנו בו.

 

סיבה נוספת לאכילה רגשית היא שהאוכל מעמיס על הגוף עד כדי כך שהפוקוס של מערכת העצבים עובר למערכת העיכול, וזה מצליח, מצליח להשכיח מאיתנו את הרגש. זמנית.
מן משכך כאבים שכזה שלא פותר את הבעיה אלא מרדים אותה. בדומה לכל ההתמכרויות. כך עובדים גם אלכוהול וסמים.

 

עד כאן אנחנו מבינים מאין זה בא, מאיפה זה הגיע לחיינו. אנחנו מייחסים לאוכל הרבה מאד תפקידים, כולל להיות המרגיע, המנחם, והממלא כשאנחנו חשים מרוקנים.

לו אכילת יתר לא היתה גורמת גם להשמנה ויוצרת בעיות אחרות, היינו פחות מוטרדים ממנה. יותר מכך, לו היה האוכל אכן ממלא ביעילות את התפקידים הללו שאנחנו מצפים ממנו, הרי שהיה מחליף הרבה מאד תרופות. אלא שאכילה רגשית מביאה לרוב לתיסכול. לא רק שהיא לא מייצרת את השקט שחיפשנו, היא גורמת לנו לחוסר שביעות רצון נוסף.

 

איך מנתקים את הקשר בין רגשות לאכילה?

התסריט הידוע הוא כזה בדרך כלל: רגש – אכילה – חרטה – אשמה – אכילה....

אפשר לעצור את המעגל הזה בכל שלב. עצירה היא מילת מפתח. עצירה מנתקת את האוטומט הקיים.

בואו נחזור לילד שבכה. לפני שנתנו לו ביסקויט, אמרו לו: "לא נורא, לא קרה כלום, אל תבכה"

לא הביסקויט הוא הענין, אלא הדחקת הרגשות. לא קרה כלום? אני נפלתי. או – נעלבתי. קרה. ואני עצוב. אני רוצה לבכות!

ככה אנחנו גדלים. בורחים מלהרגיש. בורחים מבכי. מביטוי של הרגשות שלנו.

אז?מה נעשה במקום לברוח? עכשיו אנחנו עוצרים ברגע שהרגש מציף אותנו. עוצרים ושואלים. מה יעשה לי טוב עכשיו? מה אני באמת צריכ/ה? אולי לנוח? אולי להירגע? אולי מישהו שיקשיב לי?

ואולי משהו טעים? אולי. אנחנו מסכימים שהאוכל יישאר אפשרות אחת מיני רבות לתת מענה לצורך שלנו. אנחנו לא בורחים ממנו או מחפשים אלטרנטיבות לאכילה. אנחנו מנסים לדייק את ההקשבה לעצמנו, לייצר מגוון של אפשרויות שייתנו מענה לצורך הרגשי שעלה.

רוצים תרגיל? קבלו:

ייצרו רשימה של אפשרויות – מה אני עושה כשאני מרגיש/ה X

הרשימה היא אישית, פרטית שלך. יש מי שייבחר לנגן, לקרוא, להתקלח, להתקשר לחבר, ויש מי שייבחר לצייר, לשמוע מוסיקה, לצאת עם הכלב, לבכות, לנשום...

לכל אחד יש את רפרטואר המרגיעונים שלו, שלרוב אינם בשימוש כי האוכל תופס את מקומם כשהוא מהווה את ברירת המחדל.

 

כשעצרנו והקשבנו לעצמנו לרגע, כבר עשינו לא מעט. וגם אם בחרנו לאכול, הרי שזה לא ממקום אוטומטי. כשאנחנו בוחרים, אנחנו מצמצמים את רגשות האשמה והחרטה.

ומה אם כבר אכלנו? איך עוצרים עכשיו את המעגל?

אשמה לא מקדמת אותנו למקום טוב אף פעם. סילחו לעצמכם. עיצרו ושאלו – אם אסלח לעצמי עכשיו מה ארויח? אני משאירה את התשובות לתירגול שלכם!!!

 

לסיום - מילותיו של הרב קוק, שהשכיל בחכמתו לתאר אכילה בריאה מול אכילה רגשית:

 

"האכילה לפי המידה ובקדושה, מקדשת את האדם ואת העולם 
ומשמחת את החיים. 
והעיצבון - מביא לאכול יתר מהמידה 
והאכילה מתהפכת לכבדות, לרגזה ויאוש 
והבירורים נופלים לעומק תהום יותר חשוך מכפי שהיו 
והנשמה מתעצבת" . 
הרב קוק

 

ובשפה פייסבוקית עכשווית זה מנוסח ככה: (פוסט שפגשתי בדרכי)
~רגע של מדע~
רבים אינם יודעים זאת, אך הדרך בה גלידה גורמת להשמנה היא למעשה ע"י יצירת רגשות אשם ושנאה עצמית לאחר אכילתה, מה שמעורר אכילה רגשית רבה (לעתים קרובות של עוד גלידה) וזה בעצם מה שמשמין.
~סוף~

 

מאמרים