על בולמוסי אכילה
"אני אגיד לך כמו מה זה. זה כמו להיות ציפור בכלוב, שמדי פעם יוצאת מהכלוב, משתוללת בחוץ בחופש שלה, וחוזרת לכלוב שישמור עליה"
כך תיארה מירה (שם בדוי) את חווית הבולמוסים שלה.
למה היא בכלל בכלוב? כי היא חשה בו מידה של בטחון. הכלוב שומר עליה. הכלוב מגן עליה מפני החופש המאיים. מפני התשוקות והרצונות שלה. מפני החשקים המפחידים, המאיימים.
מהו הכלוב? לפעמים תפריט, לפעמים הגבלות תזונתיות כמו הימנעות ממתוקים, לפעמים הכלוב הוא רק בראש. מחשבות על אסור ומותר, מחשבות על אוכל משמין או בריא לחילופין. גבולות מאד ברורים בין מה שנכון או רצוי לבין מה שאוי ואבוי אם אכניס לפה.
האמת היא שהכלוב האמיתי הוא הפחד.
הרי הייתי רוצה להיות מסוגלת לאכול דברים מתוקים, למשל, במידה. כמו בני אדם נורמליים, אבל זה לא ככה. אם אני נוגעת במשהו מתוק, אני מחסלת את כל החבילה או התבנית, ומפאת האשמה, גם ממשיכה לאכול עוד מלא דברים, שאני בכלל לא נהנית מהם!! לכן אני זקוקה כלוב. שיישמור עלי. מהחשקים המפחידים שלי.
אבל כלוב, למרות ההגנה והבטחון שהוא מעניק, הוא לא מקום שנעים להיות בו. נפשה החופשיה של הציפור כמהה להתעופף במרחבים, ולכן, מדי פעם, היא מתגנבת מהכלוב החוצה.
החופש נעים ומרגש, ומצד שני מאד מפחיד והוא גם זמני!
אבל למה בולמוס??
משום הפחד, הידיעה שהיא חוזרת לכלוב היא זו שמנהלת אותה 'בחוץ'. צריך מהר מהר לנצל את הגיחה הקצרה, לאכול כל מה שאסור, ובעיקר הרבה.
אז איך נפרדים מבולמוסי אכילה? איך מתנתקים מהמעגל המתסכל וההרסני?
יקירתי, הבולמוס הוא לא הסיפור. הסיפור הוא הכלוב. הבולמוס הוא בריחה מהכלוב. הוא אינו הבעיה, הוא התוצאה.
איך אמרה לי ליטל (שם בדוי) בשיחתנו לפני כמה ימים? "את מאפשרת לי יציאה מבוקרת מהכלוב".