"אני אגיד לך למה אני לא מרזה. אני אוכלת יותר מדי בארוחות. אוכלת עד שאני מפוצצת. אני יודעת שאם אני אוכל כמויות יותר קטנות אני ארזה, אבל לא בא לי לוותר. אני לא רוצה לעצור את עצמי, לא רוצה להרגיש שאני מגבילה את עצמי."
"משהו בי מסרב להרגיש מוגבלת"
אלו מילותיה של י.
עכשיו אומר את אותם דברים במילים אחרות:
"יש לי מחשבה, שעבורי - לאכול בכמות שמתאימה לגוף שלי ולצרכים האמיתיים שלי, זו חוויה של הגבלה"
אנחנו מבינים שיש כאן מחשבה שמנהלת את האכילה שלה. וכדי לשנות את האופן שבו היא אוכלת, כלומר אוכלת לא עד שהיא מפוצצת, אפשר לבחון את המחשבה ולבדוק אם לשנות אותה וכיצד.
מילים עוד יותר אחרות?
"לולא חשבתי שלאכול במידה שנעימה לי ומספקת אותי זו מגבלה, הייתי יכולה לעשות זאת בלי כל בעיה וקושי"
מילים עוד יותר אחרות?
"אני לא חושבת שלאכול במידה נעימה ומספקת זו מגבלה, אני נהנית לדייק את האכילה שלי בהתאם לרצונות האמיתיים שלי ולא לפי מחשבות אחרות שניהלו אותה קודם"
כן. זה די פשוט
כך שינוי מחשבתי מאפשר שינוי בהתנהגות
"האוטומט שלי הוא להשתמש באוכל במצבים רגשיים
אבל אני לא באמת צריך את זה
יש לי כלים להתמודד עם הרגש!!
מה שמעודד זה שאני יודע שיש מצבים מטלטלים שאפשר לצאת מהם
רוב הזמן החיים שלי רגועים, כמו ים שקט
כשמגיעה סערה אני לא חייב שהיא תגיע לי בהפתעה, אני יכול לפעמים להתכונן אליה, או לפחות לזהות את זה כשזה מתחיל
ולתת לסערה לחלוף!!!
כל פעם שאני נופל ומצליח לקום אני יכול יותר לסמוך על עצמי
אני יודע שאני אצליח לעבור את זה גם ברגעים כאלה בעתיד"
אין עליו
"אני תקועה על X ק"ג. לא משנה מה אני עושה - זה לא זז"
נכון, לפעמים זה באמת הגוף, שמצא את ה"מקום" שנוח ומאוזן לו, אלא שאתמול מ. אמרה לי "אני תקועה על 100 ק"ג!"
קרוב לודאי שזה לא מקום שהגוף נעצר בו. זה מקום שהראש עוצר את הגוף.
מה זאת אומרת?
זאת אומרת שעכשיו תפקידי הוא להקשיב היטב, ולגלות את החסם המחשבתי, אשר מונע את המשך הירידה במשקל. אל תבינו לא נכון - לא המחשבה היא זו שעוצרת פיסית. המחשבה גורמת באופן בלתי מודע להתנהגות כזו ששומרת על המשקל, שלא ירד וגם - שלא יעלה. קצת יותר נשנוש מהרגיל (אבל לא הרבה!), קצת פה קצת שם. לא משהו שמשמינים ממנו, אבל גם לא מרזים!
מה יש שם בראש? בתת המודע שמצד אחד אני מאדדדדדדדדדד רוצה לרצות, ומצד שני מטרפדת את זה באופן בלתי מודע אך עקבי?
בד"כ זה פחד. כלשהו.
במקרה של מ. זה הופיע לקראת סוף הפגישה שלנו: "החיים לימדו אותי שכשטוב נהיה רע".
אכן מפחיד. כמו אומרת אני נמנעת מלהגיע למקומות ומצבים שטובים לי. גם הרזיה היא משהו טוב. מה יהיה כשארזה? מהו הרע שתביא איתה ההרזיה? אין לדעת, ולכן אני בוחרת, לא באופן מודע, להישאר כאן. בנקודת ה 100.
כך, אפשר היה להמשיך לנסות ולנסות לרזות, אולי לאכול פחות מזה, ואולי יותר מכך? לחפש היכן מסתתרות הקלוריות? הטעויות? נמצא ונשנה ואז יבואו אחרות, כדי להמשיך ולשמר את 100 הקילוגרמים, פן תביא איתה ההרזיה שמחה אושר, הצלחה סיפוק קלילות ועוד.............ואז? יבוא הרע!
במקרה של מ. "כשטוב נהיה רע" היא המחשבה שחוסמת אותה מלרזות.
מהו החסם המחשבתי שלך? גלי אותו ותיפתח בפניך דרך חדשה.
"לרזות מהמחשבה" אין זה סלוגן קליט. זה מה שזה. בלי לפצח את החסם המחשבתי ולעבוד עליו, אינסוף נסיונות מתסכלים לא יביאו את ההרזיה!!!
"אהבתי ששמת את האצבע ופיענחת את האכילה שלי ושל בעלי בערב מול הטלוויזיה כאכילה שנועדה לייצר אינטימיות של “יחד”. זה גם גורם לי להרגיש פחות רע לגבי זה (כי אני יכולה להבין את עצמי פתאום, מדוע אני “מתפתה” כשהאכילה הזו משרתת הרבה יותר מאשר השגת שובע גופני) וגם כשאני מבינה את התפקיד שהאכילה הזו משרתת אני יכולה בהחלט להתכונן אליה יותר טוב, למנן אותה או לוותר עליה לפעמים…אתמול למשל, אני פתאום קולטת שרק שתינו תה 
:)"
כשאנחנו מנשנשים, בלילה, מול הטלויזיה. מה הצורך האמיתי שלנו שם?
"אמרת לי לבדוק בסוף ארוחה עד כמה אני מסופקת. הייתי שבעה ולא הייתי מסופקת. מעולם לא הפרדתי בין שניהם. אני רואה שאני שבעה אבל מחפשת עוד משהו. חסר לי משהו מתוק."
חשוב!!!
יש שובע. והוא בגוף.
יש שביעות רצון, והיא איננה בגוף. היא ברצון, בתשוקה, בחוויה.
ואנחנו לא נותנים לה מקום.
שובע הוא ענין פחות או יותר אוביקטיבי, "מוצדק", לגיטימי. זה חשוב וחיוני לשבוע. אבל הנפש? הרצון? מי מקשיב לזה?????
אז יש שובע ויש סיפוק, והעבודה היא: 1. להפריד בינהם. 2. להקשיב לכל אחד מהם. 33. לתת לעצמנו מה שנחוץ כדי להיות שם. בשביעות הרצון.
תנסו את זה בבית...
ותבדקו מה קורה לאי השקט? לחיפוש המתמיד אחר נשנושים? להתעסקות האינסופית באוכל?
כל הזכויות שמורות. © Upsite Group צילומים: טליה לביא