טליה לביא דיאטנית הוליסטית

"כשישאלו אותך במה את עוזרת לאחרים, בבקשה תאמרי שאת מזכירה להם שהכנפיים נמצאות אצלם וגורמת להם לעוף, את מחזירה את קולות האינטואיציה, את מחזירה את ההקשבה לבטן, את ההאזנה ללב, ואת מעניקה כלים להתמודד עם הרגשות בכל כך הרבה דרכים, ומעניקה את ההבנה ששום דבר לא משתלט עלינו, אלא אנחנו בוחרים כל יום,שעה,דקה, ואז האוכל כלל לא מנהל ולא שולט, ומלאכול כל היום הוא מקבל את המקום שלו בזמן הכי נכון לו ממקום של רעב, ולא מוענק לו שום תפקיד אחר"

"אני חייבת לך תודה עננננננננקית:

בזכותך התחלתי לאכול כמו פעם – בצורה שפויה. 

הראש והרגשות שלי התנתקו מהאוכל, ואני מקווה שלתמיד. 

אני לא סובלת, ואני לא מסכנה, ואני לא מוותרת, ובעיקר אני יודעת שזה לא זמני אלא תכנית לחיים (בלי נדר). והכול בזכותך, ממש.

למדתי איתך איך לשנות הרגלים לכל החיים."

לא משנה מי את, בת כמה את, כמה דיאטות עשית, ואפילו לא כמה את שוקלת 

כי כשאת חושבת "דיאטה" מכשילים אותך ואותך ואותך - בדיוק אותם דברים!

למה דיאטות נועדות לכשלון? היכן טמונות הטעויות הנפוצות?

איך משנים את האוטומטים? את ההרגלים ואת החשיבה?

בקיצור - איך אפשר ונכון ורצוי לרזות? (בלי דיאטה!)

איזו מידה של הזדהות יש לך כלפי המשפטים הבאים: "כשאני עצבנית אני מאבדת שליטה, האוטומט שלי זה ללכת למטבח" "גם כשאני משועממת, עצובה, מודאגת, בודדה, לחוצה וגם כשאני שמחה" "ואז אני מתחרטת וכועסת על עצמי שאכלתי, ואוכלת עוד יותר עד שאני מרגישה מלאה" 

האם הזדהת במידה רבה? כנראה שאת/ה אכלנ/ית רגשי/ת? למה זה קורה לך ואיך נפרדים מזה?